הלאומנות הערבית ומעמדה של ארץ ישראל. 

הלאומנות הערבית ומעמדה של ארץ ישראל.

זוהי סקירה קצרה, ממקורות שונים לגבי השאיפות הלאומניות של העם הערבי.מעולם לא היתה לאומנות הקרויה היום פלסטינאית שמדינתה פלסטין.

לערבים,מאז ומתמיד היו שאיפות פאן-ערביות, מדינת ערב אחת גדולה.ולמעשה זו הדוקטרינה גם היום,למרות שההסטוריה והמערב שיבש מעט את התוכניות.הכימרה של פלסטין היא יחסית חדשה,כפי שכתוב מטה ומשמשת קרדום לחפור בו על מנת להקיא את התושבים היהודיים מחבל ארץ זה, כשלב ראשון לאומה ערבית גדולה

החל מאמצע שנות ה-‏1960, החל העולם לשמוע יותר ויותר על קיומו של ''עם פלשתיני'', התובע לעצמו את ''זכות ההגדרה העצמית''.
תביעה זו, אם להתבטא בלשון המעטה - מוזרה למדי.
פלשתינה(א''י) - זהו שמה של ארץ-ישראל, כפי שנשלטה על-ידי המנדט הבריטי. כל תושבי הארץ נשאו באותו הדרכון והחזיקו באותה תעודת זהות של פלשתינה(א''י), ולכן ישנם יהודים-פלשתינאים בדיוק כשם שישנם ערבים-פלשתינאים. האזרחות המקומית תחת המנדט של בריטניה, היתה רק ציון מנהלי, ולכן לא יכלה לציין גזע או עם - במקום שבו שכנו שני עמים עויינים זה לזה. ודאי יהיה זה מגוחך לטעון, שיצחק שנולד בחיפה ומוסטפא שנולד ביפו בשנת 1928, שייכים שניהם ל''עם הפלשתינאי''.

השם 'פלשתינה', שהוא זר לגמרי לשפה הערבית, הוא שיבוש לועזי של השם פלשת - חבל-ארץ במישור החוף הדרומי שנשלט על-ידי פולשים (ומכאן שמם) מהאי היווני כרתים. הפלישתים היו ערלים, דהיינו, לא שמים ולא-נימולים. כבר בזמן כשלון מרד בר-כוכבא (135 לסה''נ), הפלישתים לא היו קיימים מזה מאות שנים, עקב התבוללותם הגמורה, ולכן כאשר כפו הרומאים את השם פלשת-פלשתינה על יהודה - היה זה מעשה ציני, מלאכותי ושקוף, לשם מחיקת הקשר שבין היהודים לבין יהודה-ארץ-ישראל.

אותו המעשה חזר גם במאה ה-‏20: מי שמכונים היום פלשתינים, ודאי שאינם יוונים במוצאם, וגם לא כנענים כפי שהם אוהבים לטעון מפעם לפעם.
 לשווא נחפש את קיומה של זהות לאומית פלשתינית לפני המאה ה-‏20. דבר כזה פשוט לא קיים. בכך מודה אפילו אינטלקטואל פלשתיני, שכתב ספר שלם המכוון כולו לתמוך בטענה שעם כזה אכן קיים²

אם כבר הוזכרו פלשתינים לפני המאה ה-‏20 - הרי שמדובר היה בשם נרדף ל... יהודים, שכן היה ברור לכולם שמדובר במולדתו ההיסטורית של עם ישראל. זאת הסיבה שפלשתינה כולה היתה מיועדת להקמתו מחדש של בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל.
בתרבות ובמסורת הערבית, ארץ-ישראל נחשבה לחלק בלתי-נפרד מחבל ארץ רחב הרבה יותר, שנקרא בערבית א-שאם, ומשמעותו סוריה-רבתי, או סוריה הגדולה, הכולל את סוריה, לבנון, וארץ-ישראל על שתי גדות הירדן. בימי הכיבוש הערבי ועד לימי הצלבנים, השם פלשתין ציין מחוז צבאי שהשתרע על יהודה, שומרון, חלק מהשפלה וחלק מסוים של עבר-הירדן בלבד. לאחר כיבוש הארץ בידי צלאח-א-דין ב-‏1187 ועד לכיבוש הבריטי ב-‏1917 - השם פלשתין נעלם לחלוטין ממפת השלטונות המוסלמיים.
ואכן, בספרו ''זהות פלשתינית'', מספר פרופ' ראשיד ח'אלידי, שעד מלחמת העולם הראשונה (לפחות), לא נמצאה ולו עבודה אחת מקורית בערבית, על תולדות פלשתין.

לפיכך, רק טבעי היה שערביי ארץ-ישראל התקוממו כאשר הופרדה הארץ באופן מלאכותי מסוריה, לשם ייסודו של בית לאומי לעם היהודי, וכך כתבו נציגיהם במזכר לועידת השלום בוורסאי, ינואר 1919:

אנו רואים את פלסטין כחלק מסוריה הערבית, שהרי מעולם לא הופרדה ממנה. אנו קשורים עמה בקשרים לאומיים, דתיים, לשוניים וטבעיים, כלכליים וגיאוגרפיים[...] לאור האמור לעיל, רצוננו הוא שמחוזנו, ''סוריה הדרומית'' או פלסטין, לא יופרד מהממשלה הסורית הערבית העצמאית

בשנות המנדט הבריטי, המצב לא השתנה. על-פי ח'אלידי, המפלגה היחידה בקרב ערביי הארץ, שהיתה תנועה פוליטית מודרנית, ולא רק קבוצת עסקנים אינטרסנטיים או חמולתיים, היא מפלגת 'אל-אסתיקלאל'=(העצמאות). והנה, גם נציגי המפלגה הזאת לא חתרו למדינה ערבית עצמאית בארץ-ישראל:

המדינות הערביות הן יחידה אחת שאין לחלקה. כל מה שייעשה כדי להפרידן לא תסכים לו האומה הערבית.

עמדה דומה הציגו כל מדינות ערב, ללא יוצא מן הכלל, בפסגת אינשאץ ב-‏28/05/1946:

פלשתינה היא ערבית ואין לבתרה מיתר הארצות הערביות, היות והיא לב האומה הערבית וגורלה תלוי בגורל מדינות ערב. על כן, רואים אנו את בעיית פלשתינה כחלק בלתי-נפרד מבעיותינו הלאומיות היסודיות.

בהחלטת עצרת האו''ם ב-‏29/11/1947, התקבלה החלטה על חלוקת ארץ-ישראל המערבית לשתי מדינות: יהודית וערבית. בשום מקום בהחלטה, ולו במילה אחת - לא מוזכר עם פלשתיני, מדינה פלשתינית, או אף ''פלשתינים'', הזכאים להגדרה עצמית מכל סוג. המינוח היחיד המופיע הוא מדינה ערבית ותושבים ערביים. גם ממדינות ערב לא נשמע טיעון מסוג זה, ואפילו מנהיג מפלגת אל-אסתיקלאל המקומית, דיבר בפני הוועדה האנגלו-אמריקנית שהוקמה ב-‏1946, על ''מדינה ערבית שתהיה מאוחדת עם שאר ארצות-ערב''.

בשנת 1964, הקים נאצר, הרודן המצרי, גוף פיקטיבי בשם ''האירגון לשיחרור פלשתין'' (אש''ף), והעמיד בראשו את אחמד שוקיירי. אש''ף נועד לשמש שתי מטרות: האחת - להטריד את ישראל בפעולות טרור במהלך תקופות השקט היחסי שבין המלחמות, ולהוות חוד-חנית בעת מלחמה כוללת, והשניה - לערער את הבסיס המוסרי לקיומה של מדינת ישראל, על-ידי תביעה סימטרית על ארץ-ישראל, מצד יישות לאומית שהיא כביכול חסרת-מולדת.

עד מלחמת ששת הימים ב-‏1967, הסכסוך היהודי-ערבי נשא אופי קיומי: מדינות ערב שאפו בגלוי להשמיד את ישראל ו''לזרוק את היהודים לים''. העולם המערבי, פחות מדור אחד לאחר השואה - התקשה מאוד לעכל את יעד הג'נוסייד (השמדת -עם) הערבי, שלווה בהצהרות קיצוניות ומאיימות.

לכן, נקטו הערבים בשיטות תעמולה שונות, לשם ריכוך הרושם הקשה. אחת מהן היא תכנית ה''מדינה החילונית-דמוקרטית'', שתקום על כל ארץ-ישראל המערבית, ובה יחיו בהרמוניה ובשיוויון-זכויות ''יהודים, מוסלמים ונוצרים''.

עם זאת, בכל מקרה חייבת פלשתין החילונית להישאר ערבית, וקיומה של אוכלוסיה יהודית בת מיליוני נפשות - איננה מאפשרת זאת. הפתרון לכך נמצא בסעיף 6 של האמנה הלאומית הפלשתינית, מסמך היסוד של אש''ף:

היהודים אשר שכנו משכן קבע בפלסטין עד תחילת הפלישה הציונית לתוכה ייחשבו פלסטינים.⁷

כיוון שתאריך ה''פלישה הציונית'' הוא הצהרת בלפור - נובמבר 1917 - פירוש הדבר הוא גירוש 99% מהיהודים מארץ-ישראל. כך, יוכלו ''יהודים, מוסלמים ונוצרים'' לחיות בהרמוניה, כאשר גם שני יהודים יכולים להיקרא בלשון רבים: ''יהודים''.

השיטה השניה שבה נקטו הערבים, ואשר קצרה הצלחה גדולה הרבה יותר, היתה להציג תמונה כוזבת, לפיה הסכסוך הוא לא בין מיליוני יהודים ספורים היושבים על 27,000 קמ''ר, מול מאות מיליוני ערבים היושבים על מיליוני קמ''ר, אלא בין ישראל החזקה לבין עם קטן הלוחם את מלחמתו ל''שיחרור לאומי'':

יש צורך בקו הסברתי שיעמוד על הבלטת האמיתות הבאות:

א. התמונה האמיתית של המערכה הפלסטינית היא בין עם קטן שהוא העם הערבי הפלסטיני וישראל הנסמכת על הציונות העולמית ונעזרת באימפריאליזם העולמי.

העולם המערבי, מלבד ארצות-הברית, נטה לקבל את מצג השווא הזה, וגם אם ניתן לייחס מניעים אנטישמיים בחלק מן המקרים - בוודאי שאין בכך משום הסבר מלא. קיימות לכך שורה של סיבות: רומנטיזציה של מחתרות וטרור ''הירואי'', שטופחה על-ידי השמאל החדש באירופה; מכשיר יעיל למירוק המצפון האירופי בעקבות השואה: אם היהודים רשעים ומתאכזרים לפלשתינים, הם אינם צדיקים, ולכן אפשר לצמצם בהתנצלויות על פשעי אירופה בשואה; ציפיות-יתר מהיהודים, שיתנהגו לפחות כמו נביאי ישראל, וכך כל חטא יהודי - מעורר גלי-הדף מופרזים של אכזבה קשה, ובעקבותיה - זעם.

אך הסיבה העיקרית לתנופה האדירה של ''מלחמת השיחרור'' של אש''ף, היא התמיכה המדינית והכלכלית האוטומטית שלה זכה מעשרות מדינות מוסלמיות, בתוספת הגוש האפריקני והגוש הסובייטי, שהיוו יחדיו רוב אוטומטי גדול בעצרת האו''ם, ומשקל גדול במועצת הביטחון.

האמת, כמובן, שונה לחלוטין: הפלשתינים אינם עם נפרד, כי אם חלק בלתי-נפרד מהאומה הערבית: לשונם ערבית; מוצאם האתני ערבי; דתם מוסלמית; תרבותם ערבית; מורשתם ותולדותיהם - ערביות; אפילו מולדתם היא 'המולדת הערבית הגדולה' כפי שהם עצמם מגדירים אותה.

האמת היא כי אש''ף איננו אירגון לשיחרור לאומי, כי אם חוד-החנית של האומה הערבית בשאיפתה להשמדת ישראל. מטרתו איננה הקמת מדינה, גם לא על כל השטח מהירדן לים - כי אם סילוק היהודים מלב ה'מולדת הערבית' - ותו לא.

אש''ף גם כלל איננו אירגון גרילה - כי אם אירגון טרור: התקפה מכוונת ושיטתית על אזרחים חפים מפשע, היא טרור - חד וחלק. גם אם אירגון טרור מבצע פה ושם פעולות המוגדרות כגרילה, אין זה משנה את אופיו. הניסיון שנעשה מפעם לפעם להשוות בין אש''ף לאצ''ל, למשל, הוא שיקרי ומרושע, כיוון שהאצ''ל ביצע בעיקר פעולות גרילה, ולא נגע לרעה, למשל, בבני משפחתם של החיילים הבריטיים שהיו מוצבים בארץ.

למרבה האירוניה, אין צורך להיות מרגל מסתורי, או חוקר מומחה על-מנת להבין את האמיתות הללו. די בקריאה רגילה של פרסומי הערבים ודבריהם, על-מנת להיווכח שהם משוחחים בגלוי ובפתיחות על תכניותיהם ותעמולתם.

כך, למשל, ניתן לעקוב אחרי סבך הסתירות הפנימיות האופף את הערבים, להפריך את שקריהם או כזביהם השקופים בקלות יחסית ואף לחשוף את שנאתם התהומית ושאיפותיהם הרצחניות. להלן מסע קצר בנבכי האוייב:

פלסטין היא מולדת העם הערבי הפלסטיני והיא חלק אינטגראלי (בלתי-נפרד) מהמולדת הערבית הגדולה, והעם הפלסטיני הוא חלק מן האומה הערבית.

מדינת פלשתין היא מדינה ערבית, חלק אינטגרלי ובלתי ניתן לחלוקה מהאומה הערבית, מאוחדת עם אומה זו במורשתה ובציויליזציה שלה, עימה גם בשאיפותיה לשחרור, קידמה, דמוקרטיה, ואחדות.

ובכן, אם לפלשתינים ישנה מולדת - הלא היא 'המולדת הערבית הגדולה', כיצד ייתכן שהם חסרי- מולדת?

אם 'מדינת פלשתין' היא כל כך מאוחדת; אינטגרלית; בשר מבשרה של האומה הערבית וחלק כה אורגאני שבלתי-ניתן להפריד אותו ממנה - מדוע ההתעקשות על גבולות, מכס, דגל, מטבע, צבא ושאר סממנים שיפרידו את ה''בלתי ניתן להפרדה''?

אם המורשת והציוויליזציה והשאיפות הן ערביות והאידיאל הוא אחדות ערבית - לשם מה הפיצול?

ואכן, באותה האמנה, בסעיף 12, ניתנת תשובה ברורה לסתירה זו - הכל זמני לצרכי טקטיקה:

העם הערבי הפלסטיני מאמין באיחוד הערבי, והוא מאמין כי כדי למלא את תפקידו במימושו, עליו, בשלב זה של מאבקו הלאומי, לשמור על אישיותו הפלסטינית

העולם הערבי נקרע בין אבל עמוק ועלבון צורב על כך שהאימפריאליזם האנגלי והצרפתי ביתר את האומה הערבית באמצעות כפיית גבולות מלאכותיים, לבין חוסר היכולת להשיב לעצמם את האיחוד, עקב הפיצול הפוליטי והשבטי הכרוני שמהם הם סובלים. באידיאולוגיה הלאומית הערבית, קיומן של מדינות ערביות נפרדות הוא הנצחת הפיצול והעלבון, וכל שאיפה להקים מדינה נפרדת - חשודה כבגידה. זאת הסיבה לנימה המתנצלת על הצורך הטקטי המלאכותי להדגיש זהות לאומית פלשתינית, לצורך המאבק:

איננו סבורים שהמהפיכה הפלסטינית היתה או תהיה ביום מן הימים רגיונלית. היא קיימת רק כבעיה כלל-ערבית. אין להבין מעצמאות ההחלטה הפלסטינית שהיא מין של רגיונליזם.
יש המטיחים בנו לעיתים את ההתמקדות בעניין הזהות הפלסטינית. אך אנו עושים זאת רק משום הזהות המאבקית של העם הפלסטיני, שהרי הסכסוך הערבי-ציוני מקיף גם את השאלה אם יש עם פלסטיני אם לאו

הערבים נוהגים לטעון, כלפי המערב, כי ישנו עם ''ירדני'', ולעומתו עם ''פלשתיני'', ולשניהם מגיעה זכות ההגדרה העצמית. כאן מגיע לשיאו האבסורד שבכזב הערבי, כאשר המועצה הלאומית הפלשתינית בכבודה ובעצמה, אשר נועדה לממש את זכותו להגדרה עצמית של העם הפלשתיני, שוללת בחריפות את... הקמתה של מדינה פלשתינית נפרדת! הנה להלן:

מה שקושר את ירדן בפלסטין הוא קשר לאומי ואחדות טריטוריאלית, אשר עיצבו אותם ההיסטוריה, התרבות והשפה הקמת יישות מדינית במזרח-הירדן ואחרת בפלסטין אינה נסמכת על שום חוקיות אלא נכללת בפעולת הפיצול אשר הקולוניאליזם, אחר המלחמה העולמית הראשונה, ביתר על-ידיה את אחדות אומתנו הערבית ואת אחדות מולדתנו הערבית

הטיעון הרווח כנגד תועמלני אש''ף הוא כי אין צורך להקים מדינה פלשתינית שניה, שכן ''ירדן היא פלשתין'', כיוון שרוב תושבי ירדן הם פלשתינים, ובכך ממילא מהווה ירדן את מדינתם. נושא זה רגיש מאוד אצלם, הן עקב חשש מהתנגשות ישירה בטרם-עת עם המשטר הירדני (אירועי 'ספטמבר השחור' של 1970 עדיין חרוטים עמוק בנפשם), והן עקב החשש מאובדן הקלף סוחט-הדמעות בדבר ''עם חסר מולדת''. אולם אין צורך להרחיק את עדותנו להערכות דמוגרפיות שלפיהן מהווים הפלשתינים לפחות 75% מאוכלוסיית הממלכה, די בכך שנקרא את דבריהם:

40% מעמנו הפלסטיני יושבים מלפני זמן בגדה המזרחית ומהווים 60% מכלל תושביה ונוטלים חלק עיקרי בחיים החברתיים, הכלכליים והמדיניים בה.

הדברים נכתבו אמנם ב-‏1972, אך הזמן שעבר רק חיזק את נכונותם: מאז, גורשו לירדן למעלה מחצי מיליון פלשתינים מחצי-האי ערב, בעקבות תמיכתם בסדאם חוסיין - וכך הרוב גדול הרבה יותר מ-‏60%.

הזהות בין ירדן לפלשתין (המוסווית לעתים במינוח המיתמם: ''קונפדרציה''), לעולם איננה מצטמצמת לתחום זה בלבד, אלא מהווה רק חלק, או שלב, בדרך לאחדות ערבית כוללת:

לעם הפלסטיני יש רצון אמיתי לאחדות עם ירדן. אני אישית, שאיפותיי לא מצטמצמות לקונפדרציה עם ירדן, אני שואף למדינה ערבית כוללת של כל עמי ערב

המשטר הירדני, שמקורו בחצי-האי ערב, מודע היטב למעמדו השברירי בקרב הרוב הפלשתיני בממלכה, ולכן נאבק באופן מתמיד ביישות הפלשתינית בתחומו: המאבק מתבצע באמצעים צבאיים, כגון ב'ספטמבר השחור' 1970, או באמצעים מדיניים, כגון תכנית ה'ממלכה הערבית המאוחדת' של 1972.
אולם, אין מחלוקת על הזהות הגיאוגרפית בין שתי גדות הירדן, אלא רק על השאלה מי ישלוט על הארץ הרחבה. חוסיין מלך ירדן דיבר על ''עם ירדני אחד בשתי גדות הממלכה ההאשמית הירדנית', ולעתים ננקטת שיטה הפוכה, לפיה דווקא המשטר ההאשמי הוא המייצג של הפלשתינים:

אנחנו ממשלת פלשתין, צבא פלשתין, ופליטי פלשתין.

אך מכל נקודת מבט אפשרית, צודק בהחלט פרופ' אמנון רובינשטיין (לשעבר שר המשפטים מטעם מרצ), כי:

מאז ימיו של הד''ר גבלס, לא היה עוד מקרה דומה, שבו החזרה המתמדת על שקר הניבה פירות כה מרובים אך מכל השקרים הפלשתיניים, אין לך שקר גדול ומוחץ יותר מזה התובע הקמת מדינה פלשתינית נפרדת בגדה המערבית.⁷

כאשר, בשנת 1969, העזה ראש הממשלה גולדה מאיר לומר את האמת הפשוטה, כי לא קיים עם פלשתיני, התנפל עליה השמאל הקיצוני, ומאז הפכה אימרתה זו ללעג ולשנינה, וכסמל להתכחשות שחצנית לזכויותיו הלאומיות של העם המסכן. אולם היה צדיק אחד בכל מחול השדים הזה, שלא נכנע ולא התקפל - ועמד לצידה של גולדה מאיר. זהו, כמובן, זוהייר מוחסיין, מפקד הזרוע הצבאית של אש''ף:

עם פלשתיני אינו בנמצא. כינונה של מדינה פלשתינית הוא רק אמצעי להמשך מאבקנו נגד מדינת ישראל ולמען אחדות ערבית. הואיל וגולדה מאיר מכחישה את קיומו של עם פלשתיני, אני טוען שעם כזה קיים ויש להבדיל בינו לבין הירדנים. אך לאמיתו של דבר אין היום שום הבדל בין ירדנים, פלשתינים, סורים ולבנונים. כולנו משתייכים לעם הערבי. רק מטעמים פוליטיים וטקטיים מדברים אנו על קיומה של זהות פלשתינית, כי האינטרס הלאומי הערבי מחייב להעמיד נגד הציונות קיום פלשתיני נפרד. מטעמים טקטיים אין ירדן, שהיא מדינה בעלת גבולות מוגדרים, יכולה להציג תביעות על חיפה ויפו. אך אני, בתור פלשתיני, יכול בהחלט לתבוע את חיפה, יפו, באר-שבע וירושלים. ואולם ברגע שבו נחזיר לעצמנו את זכויותינו על פלשתין כולה, לא נתמהמה אף רגע אחד לאחד את פלשתין עם ירדן.

אם נדמה לרגע, משום מה, שהיום המצב שונה, אין זו אלא אשליה. חוקת הפת''ח, שפורסמה בקיץ 1998, חוזרת על קביעתה כי הזהות הפלשתינית איננה אלא טקטיקה:

חשיפת הטבע המהפכני של הזהות הפלשתינית ברמה הבינלאומית, וזה אינו סותר את האחדות הנצחית שבין העם הפלשתיני לאומה הערבית.

בקרב חוגים מסויימים מקובל אולי לחשוב, שקיומה של יישות פלשתינית לא נועד לשמש כנשק פאן-ערבי נגד ישראל, כי אם רק לממש הגדרה עצמית לעם הפלשתיני. אלא שבפת''ח רואים זאת אחרת:

מאז הקמתו, סירב הפת''ח לכל תכתיב מאת כל צד, ערבי או אחר, שכוונתו היתה להגשים את יעדיו האזוריים על חשבון היעדים הפאן-ערביים.הפת''ח גם מאמין, שקיומה של יישות פלשתינית לגיטימית מהווה את הנשק החשוב ביותר שיש לערבים נגד ישראל, המוצב הקדמי של הכוחות האימפריאליסטיים.

אפילו דוברי הימין, מקבלים במובלע את הנחת היסוד הכוזבת, לפיה הפלשתינים מעוניינים להקים מדינה משלהם, ולו גם על חורבות ישראל וירדן גם יחד. אין דוברי הימין מייחסים חשיבות יתירה לשאלה מה יקרה לאחר שישראל, חלילה, תושמד, וגישה זו מובנת - אך שגויה:

זכות ההגדרה העצמית הינה ערך מוסרי עליון ומקודש בעיני דעת הקהל המערבית, ולכן, כל עוד מניחים במערב שכוונת אש''ף היא זו - כל האמצעים לכך ממילא הופכים לכשרים. אמנם, יאמרו אנשים הגונים - אין זה מנומס לרצוח חפים מפשע, כפי שעושה אש''ף - אבל אחרי ככלות הכל - המטרה שאליה הוא שואף היא נעלה ומוצדקת. לכל היותר יסכים המערבי ההגון להודות, שאין זה מקובל עליו שמדינת פלשתין תשתרע מהנהר עד הים - אך אז הוא יתבע מישראל להסכים ל''פשרה טריטוריאלית'' - ולסיים בכך את הסכסוך.
לעומת זאת, אם יובן במערב שמטרת אש''ף איננה הקמת מדינה, שהוא איננו אירגון לשיחרור לאומי, כי אם אגרוף-מחץ פאשיסטי לשם החרבת ישראל ואחדות ערבית - תשוכנע דעת הקהל במערב שמטרתו פסולה - וממילא אמצעיו פסולים גם כן.

אלה אשר נוהגים לצטט את 'תכנית השלבים' שאימץ אש''ף ב-‏1974, לשם הקמת ''רשות עממית לוחמת על כל שטח שייסוג ממנו האוייב הציוני'', ואז ''איחוד מדינות העימות לשם מלחמה כוללת לשיחרור כל פלשתין'', בדרך כלל קוטעים את הסוף, שהוא: ''וכצעד בדרך לאיחוד ערבי כולל''.

כאן עשויה לעלות תהיה, שמא מזלו הרע של העם הפלשתיני הביא עליו מנהיגות איומה ונוראה, המנצלת אותו ואת עניינו לשם קידום מטרות זרות.

אין ספק שזוהי חלק מהאמת - אך לא כל האמת. גם המוני ערביי ארץ-ישראל, מה שנהוג לכנות ''העם הפלשתיני'', אינם מעוניינים כלל וכלל בהגדרה עצמית, כי אם בדבר אחד בלבד: סילוק היהודים מארץ-ישראל. תופעה זו התגלתה במלוא כיעורה, כאשר המוני פלשתינים צהלו לרגל כיבוש כוויית על-ידי עיראק, ושכחו לפתע את מחוייבותם ומחוייבות מנהיגותם לזכות ההגדרה העצמית של העמים הערביים. אפילו בקרב הערבים אזרחי ישראל, כשני שלישים מתוכם ראו בסדאם חוסיין גיבור, ותמכו בשאיפותיו ובאיומיו להשמיד את ישראל בנשק כימי - ביודעם היטב שגם הם-עצמם יושמדו. התמיכה בכיבוש כוויית לא היתה עניין מקרי או חולף, אלא השקפת עולם עקרונית שמבוטאת היטב במאמרו של ג'ק חזמי:

הבעיה בין עיראק לכוויית היא בעיה ערבית ותמיכת הפלסטינים בעמדה העיראקית מבוססת על רצונה ליישם את עקרון האחדות הערבית. אין מנוס ממחיקת הגבולות בין מדינות-ערב כפי שנפלו חומות ברלין, למרות שאחדות גרמניה מנוגדת להסכמים בינלאומיים משנת 1945. וטבעי הדבר כי אחדות ערבית זו בין עיראק וכוויית קמה לפי רצון העם הערבי בכוויית ובעיראק לבצע את הנטיה לאחדות אם זה באמצעות הכוח או בלעדיו

כאשר בוחנים מקרוב את התופעה הקרויה אש''ף, מגלים מס' דברים מאלפים, מלבד, כמובן, הטרור המזוויע והשחיתות הכספית:

• חלק נכבד מהנהגת אש''ף בא מתנועת ''הלאומנים הערביים'', שבכלל שללה בחריפות הקמת מדינה פלשתינית עצמאית. אחד מהם הוא ג'ורג' חבש, מנהיג 'החזית הדמוקרטית לשיחרור פלשתין.
• על פי האמנה הפלשתינית, פלשתיני הוא אחד מה''אזרחים הערבים אשר שכנו משכן קבע בפלשתין עד שנת 1947, אחת היא אם הוצאו ממנה או נשארו בה. מי שנולד לאב ערבי פלשתיני אחרי תאריך זה בתוך פלשתין או מחוצה לה הוא פלשתיני''.לפי הגדרה מחייבת זו, אנו מגיעים לאבסורד שבו אחמד שוקיירי, מייסד אש''ף ומפקדו הראשון - כלל אינו פלשתיני, שכן הוא נולד בכפר תיבנין שבדרום-לבנון. גם יאסר ערפאת  "זכרונו לברכה" , ה''סמל הפלשתיני'', ייצג את זכותו להגדרה עצמית והסתובב בכל העולם והטיף על ה''מהפיכה הפלשתינית'' ושאר מריעין-בישין –  והוא לא היה  פלשתיני כלל, שכן הוא נולד בקהיר!
• דגל אש''ף, הוא לא אחר מאשר דגל המרד הערבי המאוחד משנת 1916, בשינוי סדר הצבעים. משמעותו, אם כן - הפוכה לחלוטין לשאיפה ללאומיות פלשתינית נפרדת.
• מפת פלשתין, היא באופן פלאי ממש - זהה לחלוטין למפה של מערב ארץ-ישראל כפי שנקבעה על-ידי האימפריאליזם הבריטי. אכן מופת למקוריות היסטורית עתיקה

עיון חטוף בתולדות ערביי ארץ-ישראל במאה ה-‏20, מראה על עיקרון ברור העובר כחוט השני בכל מאמצי הערבים, והוא: שמירה על ערביות הארץ. כל אמצעי היה כשר למטרה זו: בתקופה העותומנית, תבעו נציגי הערבים את מניעת העליה היהודית מטעמים של שמירת שלמות האימפריה; לאחר נפילת העותומנים, נצמדו לרעיון האחדות עם סוריה; במהלך תקופה קצרה בתחילת שנות ה-‏1920, כאשר הטורקים נחלו נצחונות, שטף שוב פעם גל של פטריוטיזם טורקי את ערביי הארץ. המביט מקרוב על התנהלותה של תורכיה בראשות ארדואן

בוגר "ישיבה" איסלמית, יבין שהסכנה הקיומית על מדינת ישראל קיבלה קפיצת מדרגה רצינית ביותר. הגיהד נגד הכופרים , בשלב זה היהודים, הפך להיות סמל ודוקטרינה גלויה.

 בשנות השלושים תבעו הערבים ממשלה עצמאית של הארץ, אך רק כשלב בדרך לאחדות עם סוריה; בימי פריחת הנאציזם שאפו הערבים להקמת מדינה ערבית-פאשיסטית שתכלול את עיראק, סוריה וארץ-ישראל כולה; בשנים 1967-1949 שאפו לאחד את העולם הערבי על בסיס ''סוציאליסטי'' על חורבות ישראל; בשנת 1990 ראו לנגד עיניהם אימפריה בראשות צלאח-א-דין המודרני הלא הוא סדאם חוסיין, ואילו היום הם מהללים את חזון האימפריה האיסלאמית של אוסאמה בן-לאדן.